אלי, בדרכי.

מחשבה, עשייה ומה שביניהם. הגלוי והנסתר, כאן ועכשיו

מסע ומתן כיתתי

מאת: Eli Moravia פורסם ביום: 19 בפברואר, 2016 קטגוריות: הוראה או הנחיה

"הוראה דיאלוגית" (רון, תשנ"ג 1993) או "משא ומתן אודות ידע" (negotiating knowledge) היא מאופיינת בכך שבמהלך השיעורים מתקיימים דיונים כיתתיים, בין המורה לבין התלמידים, ובין התלמידים לבין עצמם, כך שהמורה איננו הדובר היחיד בכיתה. שיטת הוראה זו משקפת את התמורות שחלו בתפיסת הלומד בשנים האחרונות."

קרדיט למקור: http://portal.macam.ac.il/ArticlePage.aspx?id=1734

———-

מאז 2006, השנה פורסמה כתבה זו במס"ע, עברנו כברת דרך לא קצרה. כיום אנו מתבוננים בתלמיד המנהל משא ומתן דיאלוגי עם מסך המחשב/טאבלט/סמרטפון ודומיהם.

השאלה הנשאלת היא מקור התיקוף. מבחינת התלמיד המורה הוא הגורם המתוקף בכיתה, אך האם בענן הרשת יכול התלמיד לדעת אם המקורות הנפרשים לפניו מתוקפים?

לפני שנגיע לתיקוף, האם התלמיד מיומן בחיפוש נבון? לכל הקלדת מלל במנוע חיפוש מתקבלת תוצאה בת מאות אלפי הכוונות. לטבוע בים המידע. היכן המקום בו נוכל להעניק את גלגל ההצלה, את המצופים הראשוניים שיגרמו לראייה ברורה יותר וחדה יותר?

במאמרו "השפעת הטכנולוגיה החדישה על הלמידה" כותב ניר זינגר-

בשני העשורים האחרונים שומעים רבות על אודות השינוי שיוצר התקשוב בחינוך. התופעה התרבותית הקרויה המרחב הקיברנטי  (Cyberspace), פרי יצירתו של האדם, מעצבת את התרבות האנושית באמצעות הטכנולוגיה ויוצרת סביבה שיח של שינוי נרחב. השיח מאופיין במושגים כגון חדשנות, יזמות, יצירתיות, חירות, היעדר סמכות וכדומה. לא אכנס לבעייתיות שנובעת משדה השיח שנוצר במרחב זה, אולם חשוב להבין שזו קיימת וזוקפת את ראשה מפעם לפעם, גם בתחום הפדגוגיה והחינוך. המרחב הקיברנטי, המצומצם בפי כל למונח 'רשת האינטרנט', מאפשר הזדמנויות רבות, שבדרך כלל מזוהות כאיומים על המערכת הבית הספרית שממוסדת היטב בחשיבה פדגוגית מסורתית ומתנגדת לחשיבה חדשנית. ההתנגדות הממסדית אינה מופנית לעצמים הטכנולוגיים עצמם אלא ממוקמת בתפר שבין הפדגוגיה לטכנולוגיה. השימוש בטכנולוגיה משרת לרוב פדגוגיה קיימת, בעוד שהוא אמור ליצור פדגוגיה אחרת.

מתוך: http://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/F70B3A50-D11B-493E-9F9B-2298EDC9917F/151577/nir1.pdf

האם באמת נוצרת כאן פדגוגיה אחרת? אין אני יכול לומר שהפדגוגיה המסורתית "מנטרלת" את היזמות, יצירתיות ודומיהן, הלוא הפדגוגיה המסורתית אמורה לתת מענה הולם לסקרנותו של התלמיד.

לעורר סקרנות אצל התלמיד היא היכולת לעורר בו את יצר החקר, התלמיד הוא בן אנוש הסקרן מטבעו ונשאלת שאלת המיליון- האם הפדגוגיה מכניעה יצר זה?

כאן אסגור את המעגל במשא ומתן דיאלוגי, משא ומתן דיאלוגי ואין זה משנה כרגע היכן הוא מתקיים או באיזו מסגרת הוא שיח פורה ומפרה. שיח זה יכול להתקיים בחלל הכיתה המסורתית או בחלל הקיברנטי במתחם הכיתה המסורתית.

מתחם סביבת הלמידה הוא חלל המתקיים סביבנו 24/7. במהלך שעות היממה אנו מוקפים במתחמים שונים, חשופים לגירויים שונים אותם מזמנים מתחמים אלה ואנו בוחרים את שלקחת ממה שהמתחם מציע או לא לקחת. עצם הלקיחה היא החקר. כאשר אנו לוקחים מן הסביבה מידע אנו מבצעים חקר, במודע או שלא במודע, ומסווגים את התוצר. סיווג התוצר הוא זה שישפיע על המשך עיסוקנו במידע, האם נהפוך אותו לידע או נותיר אותו כמידע אשר יישלף מאוחר יותר, אם לאו.

התלמיד בכיתתו נמצא באחד מחללי המתחמים, חלל פדגוגי די מוגדר ב-12 שנותיו בבית הספר (אם לרגע נתעלם מגן הילדים). בעצם כניסת התלמיד למתחם מוגדר זה לרוב הוא מגיע עם מידע מקדים על מהות המתחם, המידע המקדים איתו הוא מגיע הוא זה שישפיע על למידתו במתחם, על האופן בו הוא יתייחס למידע. היכולת להפוך את המידע לידע מהלכת על קו דק מאד, הקו שמחבר את הפדגוג למורה.

אין ספק ששיח, דיאלוג, הוא הדרך הנכונה להעביר מידע.

4 תגובות ל “מסע ומתן כיתתי”

  1. ליאורה פלד כותב:

    (פורסם במקור בתאריך 1/2/2014)
    חנן יניב מנסה להגדיר את אותה פדגוגיה חדשה :
    אנחנו עוברים מפדגוגיה ממוקדת תוכן לפדגוגיה ממוקדת לומד.
    מהי פדגוגיה ממוקדת לומד?
    ראשית זו לא פדגוגיה הממוקדת בהכרח רק ב"למידה". במושג 'פדגוגיה ממוקדת לומד' אני מתכוון לפדגוגיה הוליסטית של חינוך
    למידה מכוונת לומד היא למידה של עצמך, שלך בין אחרים, שלך ושל העוצמות שלך, תחומי העניין שלך, המגבלות והכישרונות שלך. זוהי למידה שיש בה צורך אוטנטי בידע. בית הספר צריך ליצור לילד הזדמנויות לזיהוי חוויות למידה מכוננות שיכוונו אותו לרצות לדעת יותר. בית הספר צריך לתת לילד הזמנות לזהות את עצמו כיוצר, כמתמודד עם אתגרים שיש לו עניין אישי בלפענח.
    בית הספר צריך להיות חכה של אלף פתיונות.
    http://yhanan.wordpress.com/

  2. (פורסם במקור בתאריך 26/4/2014)
    תודה ליאורה.
    נכתב כי " בית הספר צריך ליצור לילד הזדמנויות לזיהוי חוויות למידה מכוננות שיכוונו אותו לרצות לדעת יותר", ימות המשיח? האם המערכת הדידקטית קונקרטית מסוגלת? להיות ממוקד בלומד נכון להיות מתורגם על ידה בהערכה מספרית ליכולתו של הלומד ולא להערכה אמוציונלית. אני מקווה שאיפשהו יופנם המושג "בית הספר צריך להיות חכה של אלף פתיונות" וארחיב- לאפשר לדייג לבחור מתוך האלף את האחד לטעמו מבלי שיחשוש לביקורת כלשהי. משול הדבר לאמא הפולניה הקונה לבנה לבר המצווה שתי עניבות, האחת עם פסים והאחת עם נקודות. בערב החגיגה לובש הנער את זו עם הפסים, תגובתה של האם "זו עם הנקודות לא מצאה חן בעיניך"?

  3. ליאורה פלד כותב:

    (פורסם במקור בתאריך 26/4/2014)
    לחייך ולבכות גם יחדיו.
    היום מוכרות שתי גישות מרכזיות המשלבות את התפיסות השונות לגבי הערכה
    הגישה הכמותית, על פיה נתפסת ההערכה כ"הערכה של הלמידה",
    והגישה האיכותית, על פיה נתפסת ההערכה כ"הערכה לשם למידה". כל אחת מהגישות
    מציבה מטרות הערכה שונות, המשפיעות על תרבות הלמידה וההוראה בכיתה ומנתבת אותה.
    הערכה לשם למידה תופשת את ההערכה כתהליך מתמשך. היא מעריכה גם את התהליך
    בנוסף לתוצר ואינה נתונה בלעדית בידי המורים או מומחים חיצוניים. לתפישתם של
    התומכים בהערכה מסוג זה, ההערכה היא חלק בלתי נפרד מהלמידה וההוראה, ולכן הלומד
    מחויב להערכה זו במידה לא פחותה מהמורה. מטרתה של הערכה זו היא מודעות הלומדים
    והמורים לתהליך הלמידה, לאיתור נקודות חוזק ונקודות לחיזוק. תרבות הערכה זו מכוונת את
    הלומדים ואת המורים לאסוף ראיות על עשייתם והבנתם, תוך שיפוט אינטגרטיבי של הראיות
    המצטברות. תשומת-הלב מופנית בגישה זו לטיפוח כישורים מטה-קוגניטיביים ומוטיבציה
    פנימית אצל הלומד ומעבירה את האחריות על הלמידה ללומד .
    מחקרים בתחום מראים שתהליך הערכה זה מעלה את הישגי הלומדים, בעיקר נכון הדבר לתלמידים הבינוניים והחלשים נמצא גם שתהליך הערכה כזה מקדם מיומנויות
    חשיבה ופתרון בעיות ותורם לשינוי עמדות של תלמידים ומורים בנוגע ללמידה עצמה ובנוגע
    להערכה.
    הגישה המשלבת "הערכה של הלמידה" עם "הערכה למען הלמידה" היא המקובלת היום
    והנדונה בספרות כהערכה חינוכית. גישה זו מסתמכת על מחקרים רבים בספרות הטוענים כי
    אין למידה ללא הערכה, וכדי שהלמידה תהיה אפקטיבית, ההערכה חייבת להתבצע בכל
    תהליך הלמידה ולא רק בסופו.
    לא נותר אלא להתחיל עשות מעשה.
    כתבה רחל נוה, מנהלת יחידת בחינות והערכה הפקולטה לרפואה על שם רות וברוך רפפורט, הטכניון ודוקטורנטית* במחלקה להוראת הטכנולוגיה והמדעים בטכניון
    http://www.mutav.org.il/images/magazine1/magazine10/21-34.pdf

  4. ליאורה פלד כותב:

    (פורסם במקור בתאריך 28/4/2014)
    אלי, נושא ההערכה מטריד רבים וטובים בעיקר בגלל המחויבות הולכת וגדלה שלנו לגדל לומדים עצמאיים השואלים את השאלות שלהם וחוקרים אותן.
    מאמר עדכני בנושא :הגיגים לקראת הערכה בעולם של "לומדים עצמאיים"
    של חנן יניב מתוך קולות, 7, 23-20. הסיכום נכתב ע"י ד"ר נתן ברבר ממערכת פורטל מס"ע של מכון מופ"ת
    והסכנה הגדולה היא כפי שכבר ציינתי בתגובתי הקודמת , טיפוח אדם עם הרגשה של חוסר מסוגלות בגלל שעבר במכבש מערכת ההערכה הקונבנציונאלית. המסר הזה מגדל אותך במשך כל שנות הלימוד שלך להאמין שאתה הלומד אינך יכול להעריך את התהליך שעברת או את התוצר שיצרת. מישהו אחר, בלתי תלוי, צריך להעריך אותו בשבילך.
    במסע לחיפוש מנגנונים לטיפוח מנגנוני הערכה עצמית, זיהה מחבר המאמר כוח מניע משמעותי שיכול להפוך מידיד לרועץ – הכוח הזה נקרא תסכול. תסכול הוא כוח מלווה התמודדות עם אתגר, ובלבד שהאתגר אינו מעל לסף היכולת של המתמודד.
    למחבר כמה רעיונות מעניינים למדידה מומלץ לקרוא

    http://portal.macam.ac.il/ArticlePage.aspx?id=10114

הוסף תגובה !