אלי, בדרכי.

מחשבה, עשייה ומה שביניהם. הגלוי והנסתר, כאן ועכשיו

המורה אתה עצוב או שמח?

מאת: Eli Moravia פורסם ביום: 19 בפברואר, 2016 קטגוריות: הוראה או הנחיה

ההוראה הנה מקצוע שבוא אנו מוצאים כי לא ניתן להתעלם מהרגש, היכן עובר הקו הדק בין המערכת הדידקטית קונקרטית לבין המערכת האמוציונלית של בני האנוש שלוקחים בה חלק?

רבות אני מתחבט בשאלה זו, האם מותר או עד כמה מותר למורה להביע את רגשותיו בפני תלמידיו, ברשותכם אפתח בכמה ציטוטים ולאחר מכן אמשיך.

——-

"…תחום הרגשות הוא עיסוק חדש בתחומי מינהל החינוך בארץ ובעולם. עד כה מינהל החינוך התבונן על ניהול הכיתה כארגון רציונאלי. כלומר, ניתן לראות בתפיסה הרציונאלית כמיוצגת ע"י מרשמים ברורים, הנחיות , מדובר על ארגון רציונאלי ממוקד מטרות, נקבעו חוקים ברורים לניהול הכיתה והשיעור ויש להימנע מלהביע רגשות…"

כותב פרופ' יזהר אופלטקה

"…היעד של קידום הבנה רגשית הוא אתגר גדול שממומש רק לעתים רחוקות. גורמים המקשים על יצירת הבנה רגשית הם: תחושת איום המובילה את המורות לדרכי תגובה מתגוננות, סטריאוטיפים כלפי שותפי התפקיד מהווים חיץ בתקשורת הישירה, חוקי רגש המונעים ביטוי של רגשות אוטנטיים, ומאפיינים ארגוניים המונעים הבעת דעות חופשית. גורמים המקדמים הבנה רגשית הם מרחב מקצועי-אוטונומי, אחריות לרווחת האחר, והעדר איום על האני. סגולות אישיות כגון פתיחות, התמסרות, יכולת עמידה במצבים עמומים וצניעות תרמו גם כן לקידום הבנה רגשית. מצבים של הבנה רגשית נוצרו במפגשים של המורות עם תלמידיהם, ובמפגשים שבין המורות המתחילות למורות העמיתות ולמורות המנחות…"

מסכמת עבורנו כרמלה גינת

הכתיבה הנרטיבית (פרשנות של היבט מסוים של העולם, המעוצבת דרך נקודת מבט תרבותית או אישית ), על מחקר שנעשה בתחום על ידי פנבייקר ופרנסיס שפיתחו שיטה לניתוח הנרטיבים הכוללת קטגוריות קוגניטיביות ורגשיות. 

על מחקרם ומסקנותיה האישיות כותבת קלודי טל 

לבסוף אוליך אותנו לקישור המביא מחקר הדן בתמיכה רגשית של מורים בתלמידים בעת העברת ההוראה, הקישור: http://portal.macam.ac.il/ArticlePage.aspx?id=627&referer=useJsHistoryBack

————

קראתי, חפרתי ונברתי ועם יד הלב לא הגעתי למשהו שאוכל לשים עליו את האצבע ולומר- זהו זה!

ואז, אאוריקה! נדלקה נורית ההארה, הלוא כל אדם הוא עולם בפני עצמו וכל מורה/מחנך/מדריך/מנטור הוא עולם והוא מביא למפגש העולמות את עולמו על כל גווניו וקשת הגבותיו לאירועים או מצבים.

הן המורה והן התלמיד חשופים ברגע הנתון לאותו גירוי, איך כל אחד מהם יגיב תלוי במטען האישי. האם נוכל לקבוע באיזשהו אופן מהו הגיל הפיזי/מנטלי לרמות החשיפה השונות? הלוא דומה הדבר לחוקה היבשה המתירה לאדם מגיל פיזי מסוים להיות חשוף לגירויים אלה ואחרים.

האם הגיע הזמן לבצע התאמה לאורח החיים הנוכחי? לקידמה, לחשיפה הטכנולוגית?

גם כאן אומר כי הכל מתחיל בבית, החשיפה הרגשית של הילד לרגשות הוריו יטביעו בו את המשך דרכו הרגשית. ההזדהות הרגשית מתחילה מרגע הלידה, מהאמפטיה בין האם לתינוקה ולשיתופו של האב במעגל הקסמים שביניהם, שיתופו של האב הוא כבר חלק מהמבנה של האם.

דעתי, אל תהססו להביע רגשותיכם, אינכם "חוסכים" מילדכם טראומה זו או אחרת, אתם חוסמים בילדכם את האפשרות לבוא לידי ביטוי רגשי, אמת עדיין יש מקום להתחשב בגיל המנטלי של הילד ולרמות החשיפה, אך אל תהססו. תקשורת טובה מתחילה בהבעה רגשית נכונה ובעיקר נבונה.

תגובה אחת ל “המורה אתה עצוב או שמח?”

  1. ליאורה פלד כותב:

    (התגובה נכתבה במקור בתאריך 26/4/2014)
    נושא ראוי לדיון בימים אלו בהם כולנו מוצפים רגשות, הימים שבין יום השואה ליום הזיכרון ויום העצמאות. למרות שידוע כיום שהמורה הטוב בעיני התלמידים הוא מי שקשוב אליהם, מבין אותם ותומך בהם גם רגשית, המורים חשים שאין להם לים מקצועיים לפתח את הקשר הרגשי עם התלמידים ולכן כנראה הם נמנעים מלחשוף את רגשותיהם לפני התלמידים. מניסיוני עם מורי תללי"ם אני מאמינה ביכולת המורים לדעת איך וכמה לחשוף את רגשותיהם וכן ביכולות הטבעיות שלהם ביחסי אנוש.
    מורי תללי"ם מודעים לכוחה של הקשבה טובה. אין לי ספק שמורה החושף את רגשותיו יוכל גם ליצור אצל תלמידיו מודעות לכך שהוא בעל יכולת להיות קשוב להם ולסייע להם למרות שלא קבל הדרכה או הנחייה .
    הדבר מחזיר אותי לסרטון הקסום על כוחה של האמפאתיה , נקודה טובה להתחיל בה מסע זה….
    לצפייה סרטון כוחה של אמפתיה-לחצו כאן

הוסף תגובה !